על התנאים להתקשרות בחוזה מחייב

מאת עו"ד אייל אבידן

מאת עו"ד אייל אבידן

מבחינה משפטית, חייו של האדם הסביר עתירי התקשרויות חוזיות. עם זאת, לא תמיד הפעולה הנעשית מוכרת באופן אינטואיטיבי כהתקשרות חוזית. כך, למשל, רכישת לחם וחלב במכולת השכונתית, עבודה במקום העבודה, מילוי דלק בתחנת הדלק – כל אלה ועוד פעולות יום-יומיות רבות אחרות מהוות, למעשה, התקשרות חוזית.

ניתן למיין את התהליך החוזי, בצורה גסה, לשלושה שלבים: הכניסה אל החוזה (ההתקשרות); סיום החוזה; והסעדים שניתן לקבל לאחר סיום ההתקשרות החוזית. במסגרת מאמר זה אתמקד בשלב הראשון בלבד, כאשר באחרים אדון במסגרת מאמרי הבאים.

על מנת שייכרת חוזה מחייב בין שני צדדים, חייב אחד הצדדים לפנות אל הצד השני בהצעה להתקשר בחוזה, וחייב הצד השני לקבל את ההצעה. זהו, למעשה, אקט הדדי המבטא רצון משותף להתקשר בחוזה. חשוב לציין שהן מאקט ההצעה והן מאקט הקיבול חייב להיווצר הרושם שנותנם אכן גיבש רצון ליצור יחסים משפטיים עם הצד השני. כך, למשל, אם צד א' סיפר לצד ב' כי הוא שוקל למכור את רכבו, הרי שבכך אין (עדיין) ביטוי לרצון ליצור יחסים משפטיים, ועל כן, קשה יהיה לטעון כי נכרת חוזה למכירת הרכב. זהו המקום להפריך מיתוס נפוץ מאוד בנוגע לקיום חתימה על גבי החוזה: היעדר-חתימה על גבי חוזה כתוב מהווה אינדיקציה לכך שהחותם טרם הביע רצון להתקשר בחוזה מחייב. אולם, אין בכך בהכרח כדי להוביל למסקנה זו, וכבר נפסק בבתי המשפט כי גם חוזים בלתי חתומים עשויים לחייב את הצדדים משום שישנן אינדיקציות אחרות המעידות על רצון להתקשר בחוזה משפטי מחייב.

בנוסף לתנאי זה (הבעת רצון להתקשר בחוזה), על מנת שיחייב החוזה את הצדדים, חייבת הצעת מציע החוזה להיות מפורטת דיה. אין הדבר אומר שעל החוזה לכלול את כל האספקטים והפרטים של ההתקשרות, אך עליו להסדיר את הפרטים המרכזיים של ההתקשרות, כגון: שמות הצדדים, מהות הנכס שלגביו מבוצעת העסקה, מחיר הממכר וכדומה. יחד עם זאת, פעמים רבות הכשירו בתי המשפט גם חוזים שמהם נעדרו פרטים מהותיים, והשלמתם בוצעה באופן רטרואקטיבי.

זהו המקום לנפץ מיתוס רווח נוסף, והפעם בנוגע למסמך המכונה "זיכרון דברים": היה שזיכרון הדברים שנעשה בין שני הצדדים עומד בשני התנאים שעליהם עמדתי לעיל (קרי – הוא מעיד על רצון להתקשר בחוזה ומפורט דיו), הרי שהוא עשוי לחייב את הצדדים כחוזה לכל דבר ועניין. לפיכך, אף כאשר חפצים הצדדים לערוך ביניהם זיכרון דברים, חשוב כי יעשו כן באמצעות יד מקצועית של עורך דין. אחרת, עלולים הם למצוא עצמם מחויבים בחוזה אף מבלי שהתכוונו לכך.

ברוח דברים אלו, כמובן שגם חוזה שנעשה בעל-פה הינו חוזה מחייב. אומנם על הצד הדורש לקיימו יהא קשה יותר להוכיח את דבר קיומו בבית המשפט (שכן, אין מסמך כתוב שישמשו כראייה), אך במידה שיצליח להוכיח כי אכן נכרת חוזה בעל-פה, ובמידה שנתקיימו באותו החוזה שני התנאים דלעיל, הרי שהצדדים בהחלט יהיו מחויבים לפיו.

עד כה עסקתי בתנאים לכריתת חוזה "קלאסי" בין שני צדדים. אולם, יפים הדברים האמורים אף לעניין חוזים ציבוריים. כך, למשל, הצגת סחורה על מדפי החנות בצירוף מחירה, בהחלט עשויה להיחשב כהצעה להתקשר בחוזה מצד החנות. שכן, מאקט זה ניכר כי החנות מעוניינת להתקשר בהסכם מחייב עם לקוחותיה, ואף יש די פירוט בדבר הממכר.

לסיום, אעמוד על ההבחנה שבין צורת החוזה לבין תוכנו. על-פי חוק החוזים, תוכנו של החוזה יכול להיות ככל אשר הסכימו עליו הצדדים (בכפוף לפעולות בלתי חוקיות, בלתי מוסריות וכדומה). אולם, ישנן הוראות חוק שונות אשר קובעות תנאים מסוימים לצורתו של החוזה. בהקשר זה אזכיר את התנאי הצורני הנפוץ ביותר, והוא – דרישת הכתב. ישנן מספר הוראות חוק אשר קובעות כי על מנת שיהא תוקף לחוזה, חייב הוא להיעשות בכתב. כך, למשל, עסקה במקרקעין (כגון: מכירת דירה) חייבת להיעשות בכתב. משמע, כי לא ניתן לבצע עסקה במקרקעין בעל-פה. יחד עם זאת, אף לכלל זה ישנם חריגים לא מעטים אשר קיומם יעניק תוקף לעסקה במקרקעין אשר לא נעשתה בכתב, אך קצרה היריעה מלפרטם כאן.

לסיכום – הדין הוא אשר מגדיר אימתי יהא תוקף מחייב לחוזה. אולם, לא תמיד עולה הדבר בקנה אחד עם רצון הצדדים, וכך, עשוי זיכרון דברים לחייב את הצדדים; עשוי חוזה שנעשה בעל-פה לחייב את הצדדים; ואף חוזה שכלל לא נחתם עשוי לחייבם. לפיכך, רצוי להיוועץ בעורך דין הבקי בתחום דיני החוזים עוד בטרם הגעת הצדדים לשלבים הסופיים של ההתקשרות החוזית, ואף בטרם עריכת המשא ומתן. אחרת, עלול אחד הצדדים למצוא עצמו במערכת חוזית מחייבת אף אם לא התכוון לכך.